יחס איינשטיין בתהליכי סחיפה ודיפוזיה במוליכים למחצהיחס איינשטיין בתהליכי סחיפה ודיפוזיה במוליכים למחצה
1. מהם יחסי איינשטיין?1. מהם יחסי איינשטיין?
בתוך מוליך למחצה, נושאי מטען מועברים באמצעות שני מנגנונים: סחיפה הנגרמת כתוצאה משינויים ברמות האנרגיה, ודיפוזיה הנגרמת כתוצאה משינויים בצפיפות נושאי המטען. משוואות איינשטיין מקשרות בין ניידות הזרם ומקדם הדיפוזיה המתאימים, כך ששני המנגנונים מאוזנים כראוי במצב של שיווי משקל תרמי. משוואות הסחיפה-דיפוזיה עבור אלקטרונים וחורים הן:בתוך מוליך למחצה, נושאי מטען מועברים באמצעות שני מנגנונים: סחיפה הנגרמת כתוצאה משינויים ברמות האנרגיה, ודיפוזיה הנגרמת כתוצאה משינויים בצפיפות נושאי המטען. משוואות איינשטיין מקשרות בין ניידות הזרם ומקדם הדיפוזיה המתאימים, כך ששני המנגנונים מאוזנים כראוי במצב של שיווי משקל תרמי. משוואות הסחיפה-דיפוזיה עבור אלקטרונים וחורים הן:
\[ \begin{aligned} \boldsymbol{J}_n &= \underbrace{\color{red}{\mu_n n\nabla E_c}}_{\text{drift}} + \underbrace{\color{blue}{qD_n\nabla n}}_{\text{diffusion}},\\[5pt] \boldsymbol{J}_p &= \underbrace{\color{red}{\mu_p p\nabla E_v}}_{\text{drift}} - \underbrace{\color{blue}{qD_p\nabla p}}_{\text{diffusion}}. \end{aligned} \] \[ \begin{aligned} \boldsymbol{J}_n &= \underbrace{\color{red}{\mu_n n\nabla E_c}}_{\text{drift}} + \underbrace{\color{blue}{qD_n\nabla n}}_{\text{diffusion}},\\[5pt] \boldsymbol{J}_p &= \underbrace{\color{red}{\mu_p p\nabla E_v}}_{\text{drift}} - \underbrace{\color{blue}{qD_p\nabla p}}_{\text{diffusion}}. \end{aligned} \]
כאן, \(\boldsymbol{J}_n\) ו-\(\boldsymbol{J}_p\) הם צפיפויות זרם אלקטרונים ו"חורים" רגילות, \(q\) הוא המטען האלמנטרי החיובי, \(n\) ו-\(p\) הם צפיפויות נושאי מטען חופשיים, \(\mu_n\) ו-\(\mu_p\) הם מקדמי ניידות, ו-\(D_n\) ו-\(D_p\) הם מקדמי דיפוזיה. \(E_c\) ו-\(E_v\) הם אנרגיות קצה סרט ההולכה וסרט הערכיות, ביחידות של ג'אול, ולכן הגרדיאנטים שלהם מחליפים את האיבר המפורש של השדה החשמלי. אם אנרגיות קצה הסרט מאוחסנות בוולט (אנרגיה חלקי \(q\)), אז איבר הסחיפה המקביל הוא \(q\mu_n n\nabla (E_c/q)\), ובאופן דומה עבור "חורים". הביטויים כאן מניחים הולכה איזותרמית ומבנה סרט מקומי קבוע; יש לנקוט משנה זהירות בנוגע לגרדיאנטים של טמפרטורה ולתכונות חומר משתנות מרחבית. למידע רקע, ראו אלקטרוסטטיקה, ניידות נושאי מטען וה- גזירה מלאה של סחיפה-דיפוזיה.כאן, \(\boldsymbol{J}_n\) ו-\(\boldsymbol{J}_p\) הם צפיפויות זרם אלקטרונים ו"חורים" רגילות, \(q\) הוא המטען האלמנטרי החיובי, \(n\) ו-\(p\) הם צפיפויות נושאי מטען חופשיים, \(\mu_n\) ו-\(\mu_p\) הם מקדמי ניידות, ו-\(D_n\) ו-\(D_p\) הם מקדמי דיפוזיה. \(E_c\) ו-\(E_v\) הם אנרגיות קצה סרט ההולכה וסרט הערכיות, ביחידות של ג'אול, ולכן הגרדיאנטים שלהם מחליפים את האיבר המפורש של השדה החשמלי. אם אנרגיות קצה הסרט מאוחסנות בוולט (אנרגיה חלקי \(q\)), אז איבר הסחיפה המקביל הוא \(q\mu_n n\nabla (E_c/q)\), ובאופן דומה עבור "חורים". הביטויים כאן מניחים הולכה איזותרמית ומבנה סרט מקומי קבוע; יש לנקוט משנה זהירות בנוגע לגרדיאנטים של טמפרטורה ולתכונות חומר משתנות מרחבית. למידע רקע, ראו אלקטרוסטטיקה, ניידות נושאי מטען וה- גזירה מלאה של סחיפה-דיפוזיה.
בכל משוואה יש שני איברים. האיבר האדום, המתאר סחיפה, מתאר תנועה הנגרמת על ידי שיפוע קצה הפס; האיבר הכחול, המתאר דיפוזיה, מתאר תנועה הנגרמת על ידי הבדלי צפיפות. באיור ??, אלקטרונים נעים במורד שיפוע פס ההולכה ומתרכזים בצד ימין. הדיפוזיה דוחפת אותם בחזרה לכיוון האזור בעל הצפיפות הנמוכה יותר. למרות שהאלקטרונים נעים בכיוון הפוך לזרם האלקטרונים המקובל, תרומות הזרם הפוכות זו לזו ומבטלות זו את זו במצב שיווי משקל.בכל משוואה יש שני איברים. האיבר האדום, המתאר סחיפה, מתאר תנועה הנגרמת על ידי שיפוע קצה הפס; האיבר הכחול, המתאר דיפוזיה, מתאר תנועה הנגרמת על ידי הבדלי צפיפות. באיור ??, אלקטרונים נעים במורד שיפוע פס ההולכה ומתרכזים בצד ימין. הדיפוזיה דוחפת אותם בחזרה לכיוון האזור בעל הצפיפות הנמוכה יותר. למרות שהאלקטרונים נעים בכיוון הפוך לזרם האלקטרונים המקובל, תרומות הזרם הפוכות זו לזו ומבטלות זו את זו במצב שיווי משקל.
במכשיר שאינו פולט אור הנמצא בשיווי משקל תרמי, כולל צומת p–n עם שדה מובנה, סך זרמי האלקטרונים וה"חורים" חייב להתאפס בכל נקודה:במכשיר שאינו פולט אור הנמצא בשיווי משקל תרמי, כולל צומת p–n עם שדה מובנה, סך זרמי האלקטרונים וה"חורים" חייב להתאפס בכל נקודה:
\[ \boldsymbol{J}_{n,\mathrm{drift}}+\boldsymbol{J}_{n,\mathrm{diff}}=\boldsymbol{0}, \qquad \boldsymbol{J}_{p,\mathrm{drift}}+\boldsymbol{J}_{p,\mathrm{diff}}=\boldsymbol{0}. \] \[ \boldsymbol{J}_{n,\mathrm{drift}}+\boldsymbol{J}_{n,\mathrm{diff}}=\boldsymbol{0}, \qquad \boldsymbol{J}_{p,\mathrm{drift}}+\boldsymbol{J}_{p,\mathrm{diff}}=\boldsymbol{0}. \]
אם יחסי איינשטיין אינם עקביים עם הנתונים הסטטיסטיים של נושאי המטען, אין הכרח שהסחיפה והדיפוזיה יבטלו זה את זה: במקרה כזה, סימולציה עשויה לחזות זרם חושך שגוי במתח אפס, או סטייה בעקומת זרם החושך-מתח, כפי שמודגם באיור ??. הדבר בעל חשיבות מיוחדת בעת סימולציה של זרמים קטנים מאוד. מתח אפס בלבד אינו מרמז על שיווי משקל אם המכשיר מואר או מופעל בדרך אחרת; הטענה על זרם אפס כאן מתייחסת למכשיר הנמצא במצב של שיווי משקל תרמי בחושך.אם יחסי איינשטיין אינם עקביים עם הנתונים הסטטיסטיים של נושאי המטען, אין הכרח שהסחיפה והדיפוזיה יבטלו זה את זה: במקרה כזה, סימולציה עשויה לחזות זרם חושך שגוי במתח אפס, או סטייה בעקומת זרם החושך-מתח, כפי שמודגם באיור ??. הדבר בעל חשיבות מיוחדת בעת סימולציה של זרמים קטנים מאוד. מתח אפס בלבד אינו מרמז על שיווי משקל אם המכשיר מואר או מופעל בדרך אחרת; הטענה על זרם אפס כאן מתייחסת למכשיר הנמצא במצב של שיווי משקל תרמי בחושך.
עבור המקרה הרגיל שאינו מנוון (של בולצמן), יחסי איינשטיין הם פשוט:עבור המקרה הרגיל שאינו מנוון (של בולצמן), יחסי איינשטיין הם פשוט:
\[ \boxed{D_n=\mu_n\frac{k_BT}{q},\qquad D_p=\mu_p\frac{k_BT}{q}.} \] \[ \boxed{D_n=\mu_n\frac{k_BT}{q},\qquad D_p=\mu_p\frac{k_BT}{q}.} \]
כאן \(k_B\) הוא קבוע בולצמן ו-\(T\) היא הטמפרטורה המוחלטת. היחס \(k_BT/q\) הוא המתח התרמי (בקירוב 25.9 מיליוולט ב-300 קלווין). לכן, ניידות גבוהה יותר מחייבת מקדם דיפוזיה גבוה יותר באופן יחסי; שני הגורמים אינם בחירות בלתי תלויות במודל עקבי של התקן. בחלקים הבאים נגזור את הביטוי הזה ונסביר אילו שינויים מתרחשים במצבים של פסים מנוונים או לא-פרבוליים.כאן \(k_B\) הוא קבוע בולצמן ו-\(T\) היא הטמפרטורה המוחלטת. היחס \(k_BT/q\) הוא המתח התרמי (בקירוב 25.9 מיליוולט ב-300 קלווין). לכן, ניידות גבוהה יותר מחייבת מקדם דיפוזיה גבוה יותר באופן יחסי; שני הגורמים אינם בחירות בלתי תלויות במודל עקבי של התקן. בחלקים הבאים נגזור את הביטוי הזה ונסביר אילו שינויים מתרחשים במצבים של פסים מנוונים או לא-פרבוליים.
2. גזירה פשוטה: היחס הקלאסי של איינשטיין2. גזירה פשוטה: היחס הקלאסי של איינשטיין
שקלו את האלקטרונים במוליך למחצה הומוגני, איזותרמי ולא מנוון. במצב של שיווי משקל תרמי, רמת פרמי של האלקטרונים \(E_F\) קבועה במרחב, וצפיפות הנשאים עוקבת אחר התפלגות בולצמן. ההבחנה בין התפלגות בולצמן להתפלגות פרמי-דיראק נדונה ב סטטיסטיקת פרמי-דיראק לעומת סטטיסטיקת מקסוול-בולצמן:שקלו את האלקטרונים במוליך למחצה הומוגני, איזותרמי ולא מנוון. במצב של שיווי משקל תרמי, רמת פרמי של האלקטרונים \(E_F\) קבועה במרחב, וצפיפות הנשאים עוקבת אחר התפלגות בולצמן. ההבחנה בין התפלגות בולצמן להתפלגות פרמי-דיראק נדונה ב סטטיסטיקת פרמי-דיראק לעומת סטטיסטיקת מקסוול-בולצמן:
\[ n=N_c\exp\!\left(\frac{E_F-E_c}{k_BT}\right). \] \[ n=N_c\exp\!\left(\frac{E_F-E_c}{k_BT}\right). \]
כאן, \(E_c\) מציין את קצה תחום ההולכה, ו-\(N_c\) מציין את צפיפות המצבים האפקטיבית של תחום ההולכה. כאשר \(N_c\) ו-\(T\) קבועים, חישוב הגרדיאנט המרחבי נותן:כאן, \(E_c\) מציין את קצה תחום ההולכה, ו-\(N_c\) מציין את צפיפות המצבים האפקטיבית של תחום ההולכה. כאשר \(N_c\) ו-\(T\) קבועים, חישוב הגרדיאנט המרחבי נותן:
\[ \nabla n=-\frac{n}{k_BT}\nabla E_c. \] \[ \nabla n=-\frac{n}{k_BT}\nabla E_c. \]
הצבה ישירה של גרדיאנט הצפיפות הזה בנוסחה לזרם האלקטרונים, תוך שימוש בסימון המתאים לגרדיאנט פס ההולכה, נותנת:הצבה ישירה של גרדיאנט הצפיפות הזה בנוסחה לזרם האלקטרונים, תוך שימוש בסימון המתאים לגרדיאנט פס ההולכה, נותנת:
\[ \boldsymbol{J}_n =\mu_n n\nabla E_c+qD_n\nabla n =\mu_n n\nabla E_c-qD_n\frac{n}{k_BT}\nabla E_c =n\nabla E_c\left(\mu_n-\frac{qD_n}{k_BT}\right). \] \[ \boldsymbol{J}_n =\mu_n n\nabla E_c+qD_n\nabla n =\mu_n n\nabla E_c-qD_n\frac{n}{k_BT}\nabla E_c =n\nabla E_c\left(\mu_n-\frac{qD_n}{k_BT}\right). \]
מכיוון שזרם שיווי המשקל חייב להתאפס גם במקומות שבהם קיים שדה מובנה, הביטוי בסוגריים חייב להיות שווה לאפס. לכןמכיוון שזרם שיווי המשקל חייב להתאפס גם במקומות שבהם קיים שדה מובנה, הביטוי בסוגריים חייב להיות שווה לאפס. לכן
\[ \boxed{D_n=\mu_n\frac{k_BT}{q}.} \] \[ \boxed{D_n=\mu_n\frac{k_BT}{q}.} \]
חזרה על הטיעון בנוגע לחורים מובילה ל-\(D_p=\mu_p k_BT/q\). זוהי הקשר הקלאסי המוכר של איינשטיין. לעיתים קרובות הוא נגזר באמצעות פסים פרבוליים, אך הקירוב המכריע כאן הוא סטטיסטיקת נשאים של בולצמן (לא מנוונת): ריכוז הנשאים נמוך מספיק, כך שמידת המילוי של מצבים זמינים היא קטנה.חזרה על הטיעון בנוגע לחורים מובילה ל-\(D_p=\mu_p k_BT/q\). זוהי הקשר הקלאסי המוכר של איינשטיין. לעיתים קרובות הוא נגזר באמצעות פסים פרבוליים, אך הקירוב המכריע כאן הוא סטטיסטיקת נשאים של בולצמן (לא מנוונת): ריכוז הנשאים נמוך מספיק, כך שמידת המילוי של מצבים זמינים היא קטנה.
3. היחס הכללי של איינשטיין3. היחס הכללי של איינשטיין
התוצאה הפשוטה אינה תמיד תקפה. בחומרים בעלי ריכוז גבוה של חומרים מזרקים, או כאשר רמת פרמי מתקרבת או נכנסת לפס אנרגיה, נושאי המטען מצייתים לסטטיסטיקת פרמי-דיראק ולא לקירוב בולצמן. במקרים אלה, צפיפות נושאי המטען אינה פונקציה אקספוננציאלית פשוטה של רמת פרמי. צפיפות המצבים עשויה להיות גם לא-פרבולית, לא סדורה, או שניתן לקבל אותה באופן מספרי מחישוב מבנה הפסים. החישוב של צפיפות נושאי המטען עצמו מתואר ב צפיפות נושאי מטען.התוצאה הפשוטה אינה תמיד תקפה. בחומרים בעלי ריכוז גבוה של חומרים מזרקים, או כאשר רמת פרמי מתקרבת או נכנסת לפס אנרגיה, נושאי המטען מצייתים לסטטיסטיקת פרמי-דיראק ולא לקירוב בולצמן. במקרים אלה, צפיפות נושאי המטען אינה פונקציה אקספוננציאלית פשוטה של רמת פרמי. צפיפות המצבים עשויה להיות גם לא-פרבולית, לא סדורה, או שניתן לקבל אותה באופן מספרי מחישוב מבנה הפסים. החישוב של צפיפות נושאי המטען עצמו מתואר ב צפיפות נושאי מטען.
יש לאפשר לצפיפות האלקטרונים להיות תלויה בהפרש האנרגיה \(\xi_n=E_{Fn}-E_c\), כאשר הטמפרטורה קבועה והצפיפות המקומית של מצבי האנרגיה נשמרת: \(n=n(\xi_n,T)\). רמת פרמי הכוזבת של האלקטרונים \(E_{Fn}\) היא קבועה במצב שיווי משקל. לכן, חישוב גרדיאנט מרחבי יניב:יש לאפשר לצפיפות האלקטרונים להיות תלויה בהפרש האנרגיה \(\xi_n=E_{Fn}-E_c\), כאשר הטמפרטורה קבועה והצפיפות המקומית של מצבי האנרגיה נשמרת: \(n=n(\xi_n,T)\). רמת פרמי הכוזבת של האלקטרונים \(E_{Fn}\) היא קבועה במצב שיווי משקל. לכן, חישוב גרדיאנט מרחבי יניב:
\[ \nabla n =\left.\frac{\partial n}{\partial\xi_n}\right|_T (\nabla E_{Fn}-\nabla E_c) =-\left.\frac{\partial n}{\partial\xi_n}\right|_T\nabla E_c. \] \[ \nabla n =\left.\frac{\partial n}{\partial\xi_n}\right|_T (\nabla E_{Fn}-\nabla E_c) =-\left.\frac{\partial n}{\partial\xi_n}\right|_T\nabla E_c. \]
הצבת תוצאה זו במשוואה הנוכחית ודרישה לזרם שיווי משקל אפס מובילות לנוסחה הכללית של יחסי איינשטיין:הצבת תוצאה זו במשוואה הנוכחית ודרישה לזרם שיווי משקל אפס מובילות לנוסחה הכללית של יחסי איינשטיין:
\[ \boxed{ \frac{D_n}{\mu_n} =\frac{n}{q\left(\partial n/\partial\xi_n\right)_T} =\frac{1}{q}\left(\frac{\partial\xi_n}{\partial\ln n}\right)_T. } \] \[ \boxed{ \frac{D_n}{\mu_n} =\frac{n}{q\left(\partial n/\partial\xi_n\right)_T} =\frac{1}{q}\left(\frac{\partial\xi_n}{\partial\ln n}\right)_T. } \]
עבור חורים, הגדירו את \(\xi_p=E_v-E_{Fp}\), אשר גדל ככל שמספר החורים גדל. לאחר מכן, הקשר השקול הוא:עבור חורים, הגדירו את \(\xi_p=E_v-E_{Fp}\), אשר גדל ככל שמספר החורים גדל. לאחר מכן, הקשר השקול הוא:
\[ \boxed{ \frac{D_p}{\mu_p} =\frac{p}{q\left(\partial p/\partial\xi_p\right)_T}. } \] \[ \boxed{ \frac{D_p}{\mu_p} =\frac{p}{q\left(\partial p/\partial\xi_p\right)_T}. } \]
למשוואות אלו יש פרשנות פיזיקלית מועילה: הנגזרת מציינת עד כמה בקלות משתנה אוכלוסיית הנשאים כאשר הפוטנציאל הכימי שלה משתנה. שינוי גדול בצפיפות עבור שינוי קטן באנרגיית קוואזי-פרמי מצביע על נגזרת גדולה ו-\(D/\mu\) קטן יותר. כאשר מצבים מתמלאים והצפיפות מגיבה בצורה פחות חזקה, היחס גדל. כך, יחס איינשטיין הוא תכונה של הסטטיסטיקה של הנשאים וצפיפות המצבים, ולא רק גורם מספרי המכפיל את הניידות.למשוואות אלו יש פרשנות פיזיקלית מועילה: הנגזרת מציינת עד כמה בקלות משתנה אוכלוסיית הנשאים כאשר הפוטנציאל הכימי שלה משתנה. שינוי גדול בצפיפות עבור שינוי קטן באנרגיית קוואזי-פרמי מצביע על נגזרת גדולה ו-\(D/\mu\) קטן יותר. כאשר מצבים מתמלאים והצפיפות מגיבה בצורה פחות חזקה, היחס גדל. כך, יחס איינשטיין הוא תכונה של הסטטיסטיקה של הנשאים וצפיפות המצבים, ולא רק גורם מספרי המכפיל את הניידות.
עבור צפיפות מצבים שרירותית בפס ההולכה \(g_c(E)\), ניתן לחשב את צפיפות האלקטרונים כך:עבור צפיפות מצבים שרירותית בפס ההולכה \(g_c(E)\), ניתן לחשב את צפיפות האלקטרונים כך:
\[ n=\int_{E_c}^{\infty}g_c(E) \frac{1}{1+\exp[(E-E_{Fn})/(k_BT)]}\,dE. \] \[ n=\int_{E_c}^{\infty}g_c(E) \frac{1}{1+\exp[(E-E_{Fn})/(k_BT)]}\,dE. \]
במבנה סרט אלקטרוני קבוע ובטמפרטורה מסוימת, הנגזרת שלו ניתנת לחישוב על סמך אותן מצבים:במבנה סרט אלקטרוני קבוע ובטמפרטורה מסוימת, הנגזרת שלו ניתנת לחישוב על סמך אותן מצבים:
\[ \left.\frac{\partial n}{\partial E_{Fn}}\right|_T =\frac{1}{k_BT}\int_{E_c}^{\infty}g_c(E)f(E)[1-f(E)]\,dE, \qquad f(E)=\frac{1}{1+\exp[(E-E_{Fn})/(k_BT)]}. \] \[ \left.\frac{\partial n}{\partial E_{Fn}}\right|_T =\frac{1}{k_BT}\int_{E_c}^{\infty}g_c(E)f(E)[1-f(E)]\,dE, \qquad f(E)=\frac{1}{1+\exp[(E-E_{Fn})/(k_BT)]}. \]
מאחר ש-\(\partial\xi_n/\partial E_{Fn}=1\) קבוע ב-\(E_c\), ניתן להשתמש ישירות בנגזרת זו במשוואת איינשטיין הכללית. גישה זו תקפה גם עבור צפיפות מצבים מספרית שאינה פרבולית. עבור חורים, יש להשתמש בצפיפות המצבים המתאימה של תחום הערכיות ובאכלוס החורים \(1-f\), תוך חישוב הנגזרת ביחס ל-\(E_v-E_{Fp}\).מאחר ש-\(\partial\xi_n/\partial E_{Fn}=1\) קבוע ב-\(E_c\), ניתן להשתמש ישירות בנגזרת זו במשוואת איינשטיין הכללית. גישה זו תקפה גם עבור צפיפות מצבים מספרית שאינה פרבולית. עבור חורים, יש להשתמש בצפיפות המצבים המתאימה של תחום הערכיות ובאכלוס החורים \(1-f\), תוך חישוב הנגזרת ביחס ל-\(E_v-E_{Fp}\).
4. פסי פרבולה: השגת התוצאה הקלאסית4. פסי פרבולה: השגת התוצאה הקלאסית
עבור פס פרבולי תלת-ממדי, ניתן לבטא את צפיפות האלקטרונים באמצעות אינטגרל פרמי-דיראק:עבור פס פרבולי תלת-ממדי, ניתן לבטא את צפיפות האלקטרונים באמצעות אינטגרל פרמי-דיראק:
\[ n=N_c F_{1/2}(\eta_n), \qquad \eta_n=\frac{E_{Fn}-E_c}{k_BT}. \] \[ n=N_c F_{1/2}(\eta_n), \qquad \eta_n=\frac{E_{Fn}-E_c}{k_BT}. \]
אנו משתמשים בהגדרה המנורמלת \(F_j(\eta)=\Gamma(j+1)^{-1} \int_0^\infty x^j/[1+\exp(x-\eta)]\,dx\). באמצעות \(dF_{1/2}/d\eta=F_{-1/2}\), הקשר הכללי של איינשטיין הופך ל:אנו משתמשים בהגדרה המנורמלת \(F_j(\eta)=\Gamma(j+1)^{-1} \int_0^\infty x^j/[1+\exp(x-\eta)]\,dx\). באמצעות \(dF_{1/2}/d\eta=F_{-1/2}\), הקשר הכללי של איינשטיין הופך ל:
\[ \boxed{ \frac{D_n}{\mu_n} =\frac{k_BT}{q} \frac{F_{1/2}(\eta_n)}{F_{-1/2}(\eta_n)}. } \] \[ \boxed{ \frac{D_n}{\mu_n} =\frac{k_BT}{q} \frac{F_{1/2}(\eta_n)}{F_{-1/2}(\eta_n)}. } \]
משוואה דומה תקפה גם לגבי "חורים" עם \(\eta_p=(E_v-E_{Fp})/(k_BT)\). תוצאה זו תקפה עבור פס פרבולי תלת-ממדי, גם כאשר הוא מנוון. היחס בין אינטגרלי פרמי-דיראק מתחשב בהשפעת מילוי מצבים.משוואה דומה תקפה גם לגבי "חורים" עם \(\eta_p=(E_v-E_{Fp})/(k_BT)\). תוצאה זו תקפה עבור פס פרבולי תלת-ממדי, גם כאשר הוא מנוון. היחס בין אינטגרלי פרמי-דיראק מתחשב בהשפעת מילוי מצבים.
בגבול שאינו מנוון, כאשר \(\eta_n\ll-1\), שני האינטגרלים של פרמי-דיראק מתקרבים ל-\(\exp(\eta_n)\). כתוצאה מכך,בגבול שאינו מנוון, כאשר \(\eta_n\ll-1\), שני האינטגרלים של פרמי-דיראק מתקרבים ל-\(\exp(\eta_n)\). כתוצאה מכך,
\[ \frac{F_{1/2}(\eta_n)}{F_{-1/2}(\eta_n)}\longrightarrow 1, \qquad \boxed{\frac{D_n}{\mu_n}\longrightarrow\frac{k_BT}{q}.} \] \[ \frac{F_{1/2}(\eta_n)}{F_{-1/2}(\eta_n)}\longrightarrow 1, \qquad \boxed{\frac{D_n}{\mu_n}\longrightarrow\frac{k_BT}{q}.} \]
דבר זה ממחיש במדויק את מקור הביטוי המוכר. רצועת פרבולה בלבד אינה מספיקה: כדי לקבל את \(D/\mu=k_BT/q\), גם נושאי המטען צריכים להיות שאינם מנוונים. ברצועת פרבולה מנוונת יש צורך בתיקון פרמי-דיראק; עבור רצועה כללית שאינה פרבולית, הביטוי הנגזר מצפיפות הוא בדרך כלל נקודת ההתחלה המועילה יותר.דבר זה ממחיש במדויק את מקור הביטוי המוכר. רצועת פרבולה בלבד אינה מספיקה: כדי לקבל את \(D/\mu=k_BT/q\), גם נושאי המטען צריכים להיות שאינם מנוונים. ברצועת פרבולה מנוונת יש צורך בתיקון פרמי-דיראק; עבור רצועה כללית שאינה פרבולית, הביטוי הנגזר מצפיפות הוא בדרך כלל נקודת ההתחלה המועילה יותר.
5. לחץ נושא: דרך נוספת להבנת תהליך הדיפוזיה5. לחץ נושא: דרך נוספת להבנת תהליך הדיפוזיה
ישנה דרך נוספת ומועילה להבין את מקורו של איבר הדיפוזיה. במשוואת איזון התנע, הנגזרת ממשוואת בולצמן לתנועה, נושאי המטען מפעילים לחץ מכיוון שיש להם התפלגות של מהירויות ותנעים. גרדיאנט בלחץ של נושאי המטען יוצר כוח שמניע אותם מאזורים של לחץ גבוה יותר לאזורים של לחץ נמוך יותר. זהו המקור המיקרוסקופי של הדיפוזיה. ראו את גזירת משוואת בולצמן לתנועה לקשר לאיזון התנע.ישנה דרך נוספת ומועילה להבין את מקורו של איבר הדיפוזיה. במשוואת איזון התנע, הנגזרת ממשוואת בולצמן לתנועה, נושאי המטען מפעילים לחץ מכיוון שיש להם התפלגות של מהירויות ותנעים. גרדיאנט בלחץ של נושאי המטען יוצר כוח שמניע אותם מאזורים של לחץ גבוה יותר לאזורים של לחץ נמוך יותר. זהו המקור המיקרוסקופי של הדיפוזיה. ראו את גזירת משוואת בולצמן לתנועה לקשר לאיזון התנע.
עבור פס מוליכות פרבולי תלת-ממדי איזוטרופי, הגדירו את לחץ האלקטרונים \(P_n\) על ידי:עבור פס מוליכות פרבולי תלת-ממדי איזוטרופי, הגדירו את לחץ האלקטרונים \(P_n\) על ידי:
\[ P_n=\frac{2}{3}\int_{E_c}^{\infty}(E-E_c)g_c(E)f(E)\,dE. \] \[ P_n=\frac{2}{3}\int_{E_c}^{\infty}(E-E_c)g_c(E)f(E)\,dE. \]
כאן \(g_c(E)\) מציין את צפיפות המצבים בפס ההולכה, ו-\(f(E)\) מציין את ההסתברות לאכלוס. הגורם \(2/3\) נובע מפיזור פרבולי בשלושה ממדים. במקרה הקלאסי, כאשר המערכת אינה מנוונת, מקבלים את הביטוי המוכר של גז אידיאלי.כאן \(g_c(E)\) מציין את צפיפות המצבים בפס ההולכה, ו-\(f(E)\) מציין את ההסתברות לאכלוס. הגורם \(2/3\) נובע מפיזור פרבולי בשלושה ממדים. במקרה הקלאסי, כאשר המערכת אינה מנוונת, מקבלים את הביטוי המוכר של גז אידיאלי.
\[ P_n=nk_BT. \] \[ P_n=nk_BT. \]
עבור חומר הומוגני בעל טמפרטורה אחידה, ניתן לבטא את זרם האלקטרונים באמצעות גרדיאנט לחץ במקום גרדיאנט צפיפות:עבור חומר הומוגני בעל טמפרטורה אחידה, ניתן לבטא את זרם האלקטרונים באמצעות גרדיאנט לחץ במקום גרדיאנט צפיפות:
\[ \boldsymbol{J}_n=\mu_n n\nabla E_c+\mu_n\nabla P_n =\mu_n n\nabla E_c+qD_n\nabla n. \] \[ \boldsymbol{J}_n=\mu_n n\nabla E_c+\mu_n\nabla P_n =\mu_n n\nabla E_c+qD_n\nabla n. \]
השוואה בין שני המונחים המתארים את תופעת הדיפוזיה מראה שהגורם הרלוונטי הוא קצב השינוי בלחץ ביחס לצפיפות הנשאים, ולא סתם לחץ חלקי צפיפות:השוואה בין שני המונחים המתארים את תופעת הדיפוזיה מראה שהגורם הרלוונטי הוא קצב השינוי בלחץ ביחס לצפיפות הנשאים, ולא סתם לחץ חלקי צפיפות:
\[ \boxed{\frac{D_n}{\mu_n}=\frac{1}{q}\left(\frac{\partial P_n}{\partial n}\right)_T.} \] \[ \boxed{\frac{D_n}{\mu_n}=\frac{1}{q}\left(\frac{\partial P_n}{\partial n}\right)_T.} \]
מאחר ש-\(P_n=nk_BT\) בגבול בולצמן, \(\partial P_n/\partial n=k_BT\), נובע מכך באופן ישיר הקשר הקלאסי של איינשטיין. כאשר גז האלקטרונים הופך ל"מנוון", הלחץ כבר אינו גדל באופן ליניארי עם הצפיפות. עבור פס פרבולי תלת-ממדי, שימוש באותם אינטגרלים מנורמלים של פרמי-דיראק כפי שצוין לעיל נותן:מאחר ש-\(P_n=nk_BT\) בגבול בולצמן, \(\partial P_n/\partial n=k_BT\), נובע מכך באופן ישיר הקשר הקלאסי של איינשטיין. כאשר גז האלקטרונים הופך ל"מנוון", הלחץ כבר אינו גדל באופן ליניארי עם הצפיפות. עבור פס פרבולי תלת-ממדי, שימוש באותם אינטגרלים מנורמלים של פרמי-דיראק כפי שצוין לעיל נותן:
\[ P_n=N_c k_BT F_{3/2}(\eta_n),\qquad \frac{\partial P_n}{\partial n} =k_BT\frac{F_{1/2}(\eta_n)}{F_{-1/2}(\eta_n)}. \] \[ P_n=N_c k_BT F_{3/2}(\eta_n),\qquad \frac{\partial P_n}{\partial n} =k_BT\frac{F_{1/2}(\eta_n)}{F_{-1/2}(\eta_n)}. \]
כך מתקבל בדיוק הקשר הכללי של איינשטיין, כפי שהוא נגזר בסעיף 4. חשוב לא להתבלבל בין \(P_n/n=k_BT F_{3/2}(\eta_n)/F_{1/2}(\eta_n)\) ל-\(\partial P_n/\partial n\): הם שווים רק בגבול הקלאסי. עבור פסים שאינם פרבוליים, הלחץ דורש גישה כללית יותר התלויה במהירות ובמבנה הפסים; הנגזרת של צפיפות הנשאים בסעיף 3 היא בדרך כלל דרך נוחה יותר לחישוב קשר איינשטיין במסגרת מודל עקבי של סחיפה-דיפוזיה.כך מתקבל בדיוק הקשר הכללי של איינשטיין, כפי שהוא נגזר בסעיף 4. חשוב לא להתבלבל בין \(P_n/n=k_BT F_{3/2}(\eta_n)/F_{1/2}(\eta_n)\) ל-\(\partial P_n/\partial n\): הם שווים רק בגבול הקלאסי. עבור פסים שאינם פרבוליים, הלחץ דורש גישה כללית יותר התלויה במהירות ובמבנה הפסים; הנגזרת של צפיפות הנשאים בסעיף 3 היא בדרך כלל דרך נוחה יותר לחישוב קשר איינשטיין במסגרת מודל עקבי של סחיפה-דיפוזיה.
6. דיוק מספרי: הימנעות מזרמים שגויים במצב שיווי משקל6. דיוק מספרי: הימנעות מזרמים שגויים במצב שיווי משקל
בסימולטור המבוסס על מודל של דיפוזיה וסחיפה, ניתן לנסח בקלות את הקשר הכללי של איינשטיין, אך עלול להיות קשה להעריך אותו במדויק. האתגר העיקרי הוא חישוב הנגזרת של צפיפות הנשאים ביחס לאנרגיית פרמי. קירוב נפוץ הוא שימוש בהפרשים סופיים:בסימולטור המבוסס על מודל של דיפוזיה וסחיפה, ניתן לנסח בקלות את הקשר הכללי של איינשטיין, אך עלול להיות קשה להעריך אותו במדויק. האתגר העיקרי הוא חישוב הנגזרת של צפיפות הנשאים ביחס לאנרגיית פרמי. קירוב נפוץ הוא שימוש בהפרשים סופיים:
\[ \frac{\partial n}{\partial E_{Fn}} \approx\frac{n(E_{Fn}+\Delta E)-n(E_{Fn}-\Delta E)}{2\Delta E}. \] \[ \frac{\partial n}{\partial E_{Fn}} \approx\frac{n(E_{Fn}+\Delta E)-n(E_{Fn}-\Delta E)}{2\Delta E}. \]
אם \(\Delta E\) גדול מדי, הנגזרת אינה מדויקת בשל שגיאת קיטום. אם הוא קטן מדי, שתי צפיפויות נושאות כמעט שוות מופחתות זו מזו, דבר שעלול להגביר את שגיאת העיגול של נקודה צפה או את הרעש המספרי בחישובים של מבנה הפסים וצפיפות המצבים. השגיאה המתקבלת מוגברת לאחר מכן בעת יצירת \(D/\mu=n/[q(\partial n/\partial E_{Fn})]\), במיוחד כאשר הנגזרת קטנה.אם \(\Delta E\) גדול מדי, הנגזרת אינה מדויקת בשל שגיאת קיטום. אם הוא קטן מדי, שתי צפיפויות נושאות כמעט שוות מופחתות זו מזו, דבר שעלול להגביר את שגיאת העיגול של נקודה צפה או את הרעש המספרי בחישובים של מבנה הפסים וצפיפות המצבים. השגיאה המתקבלת מוגברת לאחר מכן בעת יצירת \(D/\mu=n/[q(\partial n/\partial E_{Fn})]\), במיוחד כאשר הנגזרת קטנה.
גם שגיאה יחסית קטנה עלולה להיות משמעותית, מכיוון שבמצב שיווי משקל, זרמי הסחיפה והדיפוזיה עלולים להיות משמעותיים, בעוד שסכומם צריך להיות בדיוק אפס. אי-התאמה קטנה עלולה להשאיר זרם שיורי שגוי. הדבר יכול להיות בולט במיוחד בסימולציות הכוללות פסי אנרגיה שאינם פרבוליים, צפיפויות מצבים מספריות, צפיפויות נושאי מטען נמוכות או מבנים הטרוגניים בעלי שינוי משמעותי.גם שגיאה יחסית קטנה עלולה להיות משמעותית, מכיוון שבמצב שיווי משקל, זרמי הסחיפה והדיפוזיה עלולים להיות משמעותיים, בעוד שסכומם צריך להיות בדיוק אפס. אי-התאמה קטנה עלולה להשאיר זרם שיורי שגוי. הדבר יכול להיות בולט במיוחד בסימולציות הכוללות פסי אנרגיה שאינם פרבוליים, צפיפויות מצבים מספריות, צפיפויות נושאי מטען נמוכות או מבנים הטרוגניים בעלי שינוי משמעותי.
כאשר הדבר אפשרי, עדיף לבצע ניתוח של פונקציית התפוסה במסגרת האינטגרל של צפיפות המצבים, כפי שנעשה בסעיף 3, במקום להשתמש בשיטת הפרשים סופיים לשתי צפיפויות שחושבו בנפרד. עבור ריכוזים נמוכים מאוד של נושאי מטען, יש להשתמש בביטוי יציב של גבול בולצמן, במידת הצורך. חשוב גם להשתמש בשיטת אינטגרציה נומרית עקבית, בסטטיסטיקות של נושאי מטען, במוסכמות לגבי קצוות הפס ובדיסקרטיזציה של סחיפה ודיפוזיה.כאשר הדבר אפשרי, עדיף לבצע ניתוח של פונקציית התפוסה במסגרת האינטגרל של צפיפות המצבים, כפי שנעשה בסעיף 3, במקום להשתמש בשיטת הפרשים סופיים לשתי צפיפויות שחושבו בנפרד. עבור ריכוזים נמוכים מאוד של נושאי מטען, יש להשתמש בביטוי יציב של גבול בולצמן, במידת הצורך. חשוב גם להשתמש בשיטת אינטגרציה נומרית עקבית, בסטטיסטיקות של נושאי מטען, במוסכמות לגבי קצוות הפס ובדיסקרטיזציה של סחיפה ודיפוזיה.
לבסוף, יש צורך במשוואת איינשטיין נכונה, אך היא לבדה אינה מספיקה כדי לבטל זרמים שגויים: יש לשמור גם על שיווי משקל באמצעות דיסקרטיזציה מרחבית. בפרט, יש להתאים את הדיסקרטיזציה של השטף לרמות פרמי קבועות בשיווי משקל; משקולת השומרת על שיווי משקל, כגון Scharfetter–Gummel, משמשת בדרך כלל לחישובים קלאסיים של סחיפה ודיפוזיה. בדיקה מעשית של סימולטור היא להריץ חישוב שיווי משקל בתנאי חושך ומתח אפס, ולוודא שהזרמים של האלקטרונים והחורים נעלמים בכל המכשיר, עד לרמת הדיוק המספרי הנדרשת, כולל במעברים בין חומרים. לטיפול במעברים והפרשי פסים, ראו Interfaces ו-The built-in potential.לבסוף, יש צורך במשוואת איינשטיין נכונה, אך היא לבדה אינה מספיקה כדי לבטל זרמים שגויים: יש לשמור גם על שיווי משקל באמצעות דיסקרטיזציה מרחבית. בפרט, יש להתאים את הדיסקרטיזציה של השטף לרמות פרמי קבועות בשיווי משקל; משקולת השומרת על שיווי משקל, כגון Scharfetter–Gummel, משמשת בדרך כלל לחישובים קלאסיים של סחיפה ודיפוזיה. בדיקה מעשית של סימולטור היא להריץ חישוב שיווי משקל בתנאי חושך ומתח אפס, ולוודא שהזרמים של האלקטרונים והחורים נעלמים בכל המכשיר, עד לרמת הדיוק המספרי הנדרשת, כולל במעברים בין חומרים. לטיפול במעברים והפרשי פסים, ראו Interfaces ו-The built-in potential.
הלקח המרכזי הוא פשוט: הקשר של איינשטיין הוא זה שמבטיח שהתיאורים של סחיפה ודיפוזיה יהיו עקביים תרמודינמית. הצורה הקלאסית המוכרת שלו קלה לשימוש, אך סטטיסטיקות כלליות יותר של נושאי מטען דורשות קשר כללי ומדויק מבחינה מספרית. המסגרת הרחבה יותר של תופעות הובלה מפותחת ב גזירת בולצמן לסחיפה-דיפוזיה.הלקח המרכזי הוא פשוט: הקשר של איינשטיין הוא זה שמבטיח שהתיאורים של סחיפה ודיפוזיה יהיו עקביים תרמודינמית. הצורה הקלאסית המוכרת שלו קלה לשימוש, אך סטטיסטיקות כלליות יותר של נושאי מטען דורשות קשר כללי ומדויק מבחינה מספרית. המסגרת הרחבה יותר של תופעות הובלה מפותחת ב גזירת בולצמן לסחיפה-דיפוזיה.
👉 השלב הבא: כעת המשיכו ל חישוב צפיפות נושאי המטען.👉 השלב הבא: כעת המשיכו ל חישוב צפיפות נושאי המטען.